פסק-דין בתיק ת"ק 005404/04

1.         התובעת הגישה תביעה על סך 3,025 ש"ח נגד הנתבע.

2.         בתה של התובעת השתתפה בחוגי ריקוד בסטודיו הנתבע וזאת במשך כשש שנים.

3.         ביום 14/12/2002 נקעה בתה של התובעת את רגלה והיא קיבלה אישור רפואי המשחרר אותה מפעילות גופנית וזאת למשך שישה שבועות.

הסטודיו של הנתבע זיכה את התובעת בסך 695 ש"ח בגין תקופת העדרה של בת התובעת מהחוג וזאת בפרק הזמן שבו היה אישור רפואי להעדרה.

4.         באשר ליתרת  התשלום עבור החוג חייב הנתבע את התובעת במלוא הסכום באמצעות כרטיס אשראי בניכוי סכום הזיכוי.

5.         התובעת טענה, כי כבר שבעה חודשים לפני סיום השנה היא הודיעה שבתה לא תמשיך להשתתף בחוג, וזאת מאחר ועקב הפציעה היא חשה בכאבים כאשר היא המשיכה לרקוד, ולפיכך היא ביקשה לזכות אותה בגין התקופה שבה לא השתתפה בתה בחוג.

6.         בכתב התביעה נטען, כי הנתבע אכן הציע כרטיסיות כניסה לשעורי הבוגרים בסכום שווה ערך לתשלומים שנגבו ממנה, אך ההצעה לא היתה רלוונטית למקרה שלה, כיון שבתה נמצאת מאז אוגוסט 2003 בשנת שירות של הנוער העובד והלומד ולאחר שנת השירות היא אמורה להתגייס לצבא ולא תוכל להשתתף באותם שיעורי בוגרים.

התובעת ביקשה שיוחזר לה  סך 465 ש"ח כפול שבעה חודשים בקיזוז סכום קיזוז של 230 ש"ח (סכום זיכוי נוסף שמגיע לה עבור תקופת הפציעה) וסה"כ 3,025 ש"ח.

7.         הנתבע טען, כי על פי תקנון הסטודיו אשר התובעת היתה מודעת לקיומו, ההרשמה היא הרשמה שנתית וההתחיבות ההדדית בין הצדדים היא התחייבות שנתית.

ובמקרה של מחלה על התלמידות להודיע על כך מידית והן מזוכות באופן מלא בגין התקופה שלגביה קיים אישור רפואי.

8.         הנתבע טען , כי רק בסוף אפריל 2003 או בסמוך לכך, ביקשה בתה של התובעת להפסיק את הפעילות בחוג וזאת כיון שהיא איבדה ענין בלימודי המחול ועקב הבגרויות שעמדו להתקיים ולפיכך ביקשה לעזוב את החוג ולא מטעמים רפואיים.

9.         הנתבע טען, כי למרות שעל פי תקנון בית הספר הוא לא היה צריך להחזיר לתובעת כספים וכבר דובר בתקופה שקרובה לסיום השנה ולא שבעה חודשים לפני תום השנה כפי שטוענת התובעת, הוא בכל זאת הציע לתובעת פיצוי שווה ערך לסכום שכר הלימוד אך התובעת לא קיבלה הצעה זו.

מכל מקום, הנתבע ציין, כי על פי תקנון בית הספר הוא לא היה צריך להחזיר את הכספים לתובעת.

10.        השאלה העובדתית אשר שנויה במחלוקת בעיקר היא- מתי הודיעה התובעת לנתבע שהיא אינה מעונינת להמשיך בחוג.

בתה של התובעת ציינה, כי אמנם בחודש דצמבר היא נקעה את רגלה ולאחר מכן ניסתה לחזור לחוג, דהיינו - לא הודיע מיד לאחר הפציעה כי היא לא מעונינת לחזור.

בתה של התובעת ציינה, כי במרץ היתה לה פגיעה בגב (אישור על כך לא הוצג לבית המשפט וממילא לא הוצג גם לנתבע) והיא ציינה כי היא ניסתה גם לאחר מכן לחזור ללימודים.

מדברי בתה של התובעת ניתן להבין כי עד לסוף אפריל היא לא היתה נחושה בדעתה לעזוב את החוג, ורק בסוף אפריל כאשר התחילו ההכנות להופעות שנתיות של הסטודיו, היא היתה החלטית בדבר אי רצונה להמשיך בחוג.

11.        מקובלת עלי טענת הנתבע אשר מקבלת חיזוק מדברי הגברת שלי ליכט, כי רק בסוף אפריל הוא קיבל הודעה על כך שאין רצון להמשיך בחוג ולא בחודש דצמבר 2002.

התובעת לא חתומה על תקנון ההרשמה של הסטודיו, אולם אני משוכנעת כי היא היתה מודעת לעקרי הדברים אשר רשומים בתקנון, והיא אכן הביעה מחאה על האמור בתקנון שנה קודם לכן, כפי שמצוין בכתב ההגנה.